פסק-דין בתיק תע"א 8050-08

1.      לפנינו תביעתה של גב' נעמי רמדי [להלן: " גב' רמדי" או " התובעת"], כנגד חברת דואר ישראל בע"מ [להלן: " הדואר" או " הנתבעת 1"], וכנגד לשכת רישום מקרקעין [להלן: " טאבו" או " הנתבעת 2"], בה היא תובעת להכיר בדיעבד ביחסי עבודה בינה ובין הנתבעות כמעסיקות במשותף, וכפועל יוצא מכך, תובעת את מלוא הזכויות הכספיות הנובעות מיחסי עבודה בין הצדדים, ובכלל זה - פיצויי פיטורים; פנסיה תקציבית ומענק פרישה; קרן השתלמות; פדיון חופשה; דמי הבראה; מענק מעבר; דמי נסיעות; והפרשי שכר בגין תוספות שכר המשולמות לעובדי הנתבעות.   

2.      על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובא בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת-

          א.        הנתבעת 1 הינה רשות הדואר לשעבר, תאגיד סטטוטורי שהוקם על פי חוק רשות הדואר, התשמ"ו- 1986 [להלן: " חוק הדואר"]. ביום 1.3.06 הפכה רשות הדואר לחברה ממשלתית מכוח החוק, והיא ממשיכה לבצע את תפקידיה ולהעניק את שירותיה לקהל הרחב באמצעות בתי דואר, סניפי דואר וסוכנויות דואר;

           ב.        סעיף 120 לחוק הדואר הורה על הוצאת מדריך שיכלול את הכללים על פיהם פעלה רשות הדואר, ועל פיהם ממשיכה ופועלת חברת הדואר, וכך נעשה [להלן: " מדריך דואר"];

           ג.         סעיף 3 לחלק ב' במדריך הדואר, שעניינו "שירותי דואר פנים", מסדיר מכירה של מוצרי דואר על ידי מורשים ואת אופן ההתקשרות עמם;

           ד.        הצדדים חלוקים בדבר מועד תחילת ההתקשרות ביניהם [שנת 1984 כטענת התובעת, או שנת 1988 כטענת הנתבעות], אך אין מחלוקת כי ביום 24.5.88 ניתן לתובעת כתב ההרשאה הראשון למכירת דברי דואר בסניף הטאבו בפתח תקווה [ נספח ב' לתצהיר התובעת];

          ה.        כמו כן אין מחלוקת, כי במהלך תקופת ההתקשרות בוטל רישיונה של התובעת למשך כשנתיים, ובמהלכן הוצא רישיון על שם אחיה של התובעת, והיא פעלה באמצעותו. בקשתה החוזרת של התובעת לקבלת רישיון נענתה בחיוב, והיא פעלה באמצעותו עד תום פעילותה;

           ו.         שולחנה של התובעת עמד בכניסה לסניף הטאבו, והיא עסקה במכירת בולי הכנסה ובולים אחרים לקהל הרחב. התובעת היתה רשאית לקנות את בולי ההכנסה והבולים שמכרה לקהל רק מסניף הדואר הראשי בפתח-תקוה, והיתה מקבלת בגינם עמלה בשיעור של 3% על בולי הכנסה, ו- 7% על בולים רגילים;

           ז.         שעות פעילותה של התובעת היו מקבילות לשעות הפתיחה של הטאבו - 8:30- 13:00;

          ח.        בשנת 1991 החלה בתה של התובעת לעבוד עמה, וכן מילאה את מקומה של התובעת בעת היעדרה. בגין עבודתה שילמה לה התובעת סך של כ- 2,500 ש"ח לחודש;

          ט.        התובעת הכירה בהוצאות השכר ששילמה לבתה וכן בהוצאות נוספות, כהוצאה מוכרת במסגרת דו"חות רווח והפסד;

           י.         אין מחלוקת, כי ביום 10.9.07 הודיעה התובעת לדואר על הפסקת פעילותה/עבודתה. לטענת התובעת, מדובר בהתפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים;  

         יא.       במהלך כל שנות התקשרותה לא פנתה התובעת לנתבעות בנוגע לצורת התקשרותה ו/או בדרישה לזכויות כספיות כלשהן הנובעות ממנה.

3.      התובעת טוענת, כאמור, כי בפועל שימשה כעובדת הנתבעות, ועל כן תובעת בדיעבד הכרה במעמדה כעובדת הנתבעות בתקופת ההתקשרות, לרבות הזכויות הכספיות הנובעות מהכרה זו.

4.      ביום 26.6.11 התקיים בפנינו דיון הוכחות במסגרתו העידה התובעת, וכן מר אביחי רזווג, מנהל תחום חשבונאות, מיסוי, דיווח ובקרה בדואר ישראל, מטעם הנתבעות [להלן: " מר רזווג"].

5.      ואלה, בתמצית, טענות התובעת -

          א.         בין התובעת לנתבעות שררו יחסי עובד ומעביד, ומבחני הפסיקה מעידים בבירור על כך - התובעת התקבלה לעבודה על ידי מנהל הטאבו, והוא שהפנה אותה להגיש בקשה לרישיון מכירת בולי הכנסה; התובעת השתלבה בעבודתן הרגילה של הנתבעות והיוותה חלק מהמערך הארגוני שלהן; מכירותיה נכללו בסך המכירות של הסניף הראשי של הדואר בפתח-תקוה, ועובדי הדואר קיבלו בונוסים על פי חישוב שכלל את מכירותיה; גם כאשר בוטל רישיונה של התובעת, היא המשיכה לעבוד כנציגת הדואר בטאבו, בהתאם לדרישת הממונים עליה; עבודתה של התובעת בוצעה בלשכת הטאבו, תוך שימוש בכלים של הטאבו (שולחן, קו טלפון וכו'), ובשעות הפעילות של הטאבו; התובעת התלוותה להשתלמויות, ימי כיף ואירועים שנערכו על ידי הטאבו, ולא עבדה בימי שביתה; הפיקוח על עבודתה של התובעת היה הדוק, והיא חויבה לקנות את הבולים אך מסניף הדואר הראשי; התובעת לא ניהלה חנות או עסק עצמאי, לא היתה בעלת מומחיות מיוחדת או נכס מסוים, ולא היו לה רווחים או הפסדים תפעוליים מלבד הוצאות רכב, כיבוד ושכר עבודה בסכומים זניחים יחסית; התובעת לא נטלה כל סיכון פיננסי, לא היתה לה שליטה על רווחיה או הפסדיה, ואף קיבלה תמורה נמוכה יחסית לסוכני דואר קבלנים אמיתיים;

           ב.         בכל מקרה, יש להעדיף תמיד ניתוח משפטי המעניק זכות לעובד, מאשר ניתוח משפטי המותיר את העובד "יתום" במערכת יחסי העבודה;

           ג.          בניגוד לאמור בסעיף 3 לחלק ב' במדריך הדואר, עמדתה של התובעת בטאבו הוצבה למטרה מוגדרת ולשירותים של פונים ספציפיים, ואין מדובר בבית עסק עצמאי דוגמת חנות או קיוסק [כלשון סעיף 3], אלא במקום עבודתה של התובעת כעובדת הנתבעות;